יום שישי 09.11 בשעה 11:00

ביום בהיר

מאת  דורית פיגוביץ גודארד, עדי ויצמן ונועה תבורי
אוצר: אברהם קריצמן

45273217_10156843189724579_2266211838439981056_n

דורית פיגוביץ גודארד, עדי ויצמן ונועה תבורי הן אמניות עצמאיות אשר עובדות יחד בשיתוף פעולה מאז שנת 2011. עבודתן המשותפת עד כה מתרחשת במקומות נטושים בהם הן יוצרות פעולות פיסוליות המתערבות בחללים עצמם ומגיבות אליהם. עד כה כקבוצה הן פעלו במקומות בעלי היסטוריה ואופי כמו 2011, 'בפנים' – פעולה בבניין המשטרה הישן בתל אביב 2016, 'חצי פנסיון' עבודה בבית פרטי שיועד להריסה ברמות השבים. הן מוצאות לעצמן פיסת מציאות שניתן להתערב בה, חלל נטוש וריק מחיים אך עשיר בספציפיות של פרטים שהם שרידי חיים של דייריו הקודמים; הלוקאליות והספציפיות של המקום מזמנות עבורן מרחב לתגובה ולהתערבות.

בגלריה ברבור המצב הוא הפוך, מקום חי ופעיל בעל חלל תצוגה שמדמה עצמו קוביה לבנה שמטרתה להשתנות עם כל תערוכה. ולכן בתערוכה זו האמניות נוקטות בגישה שונה: הן מבקשות להכניס חלקים מהמציאות פנימה אל תוך הגלריה. אובייקטים מלאי פרטים אשר קשורים למציאות באסטרטגיות פיסוליות של המרה (כגון העתקה דרך תבניות ויציקה, שינוי חומרי והפיכת אובייקט לאלמנט אדריכלי). בגישה זו האמניות מבקשות ליצור סביבה שהמציאות קפאה בה ״תמונת נוף פיסולית״ כפי שהאמניות קוראות לה. הן משתמשות באובייקטים וחומרים שנשאלו מן היום-יום המקומי כגון ארונות, צמחי קקטוסים ופרטים אדריכליים. חומרים אלו משמשים בידיהן אמצעי כדי לאותת על קריסה פנימית של מערכות. אובייקטים מנותקים מן המקור שלהם, כמו חפצי רפאים.

הטיפול באובייקטים מבקש לאותת על הסכנה שנמצאת בניסיון האלים שלנו לכבוש את המציאות על ידי ניתוק מהמקור והמרתו לאחר.

הכניסה לתערוכה דרך ארון שבור מבקשת להעביר את הצופה ממקום אחד אל אחר. בנרניה הילדים עוברים אל הממלכה הפנטסטית דרך הארון אולם כאן מטרתו שונה – הוא לא מעביר את הצופים אל עולם מדומיין או מיתולוגי אלא חזרה אל המציאות שלנו, בגרסתה המנוכרת – יותר כמו בסרט האימה/מדע-בדיוני לנגולירס שבו מטוס חוזר שבריר שניה אל העבר והנוסעים עם הנחיתה מוצאים עולם מת, שהחיים עברו אותם קדימה וכל שנותר במרחב העבר הוא הדומם. החיים ,על פי סטיבן קינג בסרט, קשורים לזמן וכשיוצאים ממנו מגיעים אל מציאות שבה הכל מת או דומם. כאן השאלה נשאלת שוב, מה קורה לאובייקטים ולדימויים כאשר ממירים אותם אל מקום נטול מגע, כשהם עוברים הזרה מהמקור.

בתוך חלל הגלריה מתגלה פסל מתנפח שתופס חלק גדול מהחלל העליון של התערוכה. הוא לא באמת יצמד ויאבק עם הקורות אלא יהיה תלוי ועומד כמי שקפא ונכלא ללא תנועה בחלל (הוא נצמד אל קורות התקרה שלא מאפשרת לו לרחף גבוה יותר, ומתריס לרצונו לעלות, הוא כבד ומבקש לצנוח מטה, )דורש תמיכה – כמו נוזל על קלונסאות בציור של דאלי. הוא מדמה (לא בטח שיהיו כלונסאות..)את הכפילות שנמצאת ברצון ליצור משקל ונפח לאלמנט אפמיראלי כמו ענן או ערפל. אלמנטים נוספים בחלל כיציקות בטון של קקטוסים מבקשים מצד אחת להנציח את פני השטח של הקקטוס, את המצב הספציפי שלו עם הצלקות והבליטות אולם שוב נוצר אובייקט שמקרקע את הזמן אל רגע שהיה ומסית אותו אל משקל וצורה. האובייקטים נשאבים מהזמן שלהם אל רגע מתמיד – קליפה של נצח שמתריסה במציאות (משקל ונפח של האובייקטים החדשים. חלק זה של המשפט אולי מיותר נאמר כבר)

בסיפור הקצר והאימפרסיוניסטי של גנסין ״בגנים״ יש תחושה של זמן שעצר מלכת. גנסין חוזר פעמים רבות  על מילים כגון שקט ודממה. הוא מצייר גן דומם שאינו זע, כבד מנשוא שכולו ריצוד של אור ואווירה שמעיקה על הגיבור עד לכדי התמוטטות. הוא בונה סצנה שמטרתה חשיפת האירוע האלים שמסיים את הסיפור. אצל גנסין הגיבור תלוש, נודד, נייד ואילו האלימות היא תוצר של קבע – של התמדה. היא שייכת למצב של תמיד, ומאז ומתמיד. התערוכה ביום בהיר, באה לאפיין את המצב של הקבעון וההתמדה: רעש אחיד ומכאני שמנפח את האובייקט ומשחרר ממנו אויר, החזרה האינסופית של רעש מטוסי הקרב שנופלים על ראשינו ומתרחקים, וההתמדה של האובייקטים – קליפות הטבע – להישאר במקומם אל מול השאון.

כשקוראים שנית את סיפורו של גנסין מגלים שהאלימות מצויה כבר בתיאורי הנוף, התאורה, וכן באופי הזכרונות שמציפים את הגיבור עם שיוטו באגם. תמונת גן שכזו הניעה את האמניות לקחת על עצמן דימוי-על של ״תמונת נוף פיסולית״ שהמרחב הדומם שלה הופך לאותו רגע מלא אלימות שעמד מלכת.