Skip to content

Open Call for New Residency Program “East West”

20-06-2021

גלריה ברבור בשיתוף מפעל הפיס שמחה להזמין אמנים ואמניות העוסקים בודיאו, סאונד ומדיה חדשה להגיש הצעה עבור השתתפות בתכנית רזידנסי חדשה :״מזרח מערב״.
התכנית הינה תכנית שהות בת חודש ימים לאמני ואמניות וידיאו, סאונד ומדיה חדשה, הכוללת חלל עבודה מאובזר בציוד הקרנה ועריכה איכותי, ליווי אמנותי וטכני ותקציב עבודה אישי לכל אמן.ית על סך 3000 ש״ח.
התכנית מיועדת ל-6 אמנים ואמניות המעוניינים.ות ליצור עבודה המתייחסת לסוגיות של קו תפר בתוך התרבות המקומית ובפרט למפגש טעון בין המזרח למערב.
גלריה ברבור הינה גלריה לאמנות ותיקה אשר הוקמה ומנוהלת על ידי קבוצת אמנים.ות, פועלת בירושלים החל משנת 2005.
מיום הקמתה אחת השאלות המרכזיות המעסיקות את צוות הגלריה היא שאלת היחסים של גלריה לאמנות עכשווית עם הקהילות הסובבות אותה.
האמנים.יות המשתתפים.ות בתכנית יוזמנו להקדיש את זמן השהות ליצירה של עבודה חדשה. כמו כן אמני.ות הרזידנסי יתבקשו לתת דעת וביטוי אמנותי רלוונטי להיבט הקהילתי של הפרויקט שלהם.ן.
פרמטר חשוב בבחירת האמנים.ות תהיה המעורבות של הפרויקט המוצע בתוך הסביבה והקהילה.
בסוף התכנית, ביוני 2022 העבודות אשר נוצרו במסגרתה יוצגו בתערוכה מסכמת.
התכנית תכלול:
עבודה אישית בחלל הרזידנסי
ליווי אמנותי אישי מול האמן.ית
ליווי ותמיכה טכנית
השתתפות בתערוכה קבוצתית מסכמת של כל אמני.ות הרזידנסי
הגשה:
* על ההגשה להיות מרוכזת במסמך PDF אחד שמשקלו לא יעלה על 10mb, ושם הקובץ הוא כשמו.ה המלא של המגיש.ה באנגלית
1. תיק עבודות (עד חמש עשרה עבודות; עבודות וידאו, סאונד, מדיה חדשה ותיעוד פרפורמנס יש לשלוח בפורמט של לינק)
2. קורות חיים כולל פרטי ההתקשרות
3. הצעה לפרויקט/מחקר/יצירת עבודה חדשה בהשראה והתייחסות לסוגיה של קו התפר
4. תיאור של ההיבט הקהילתי של הפרויקט
קריטריונים לבחירה:
הניסיון המקצועי של האמן.ית בהתייחס לעבודות קודמות ולקורות החיים – 50%
איכות הצעת פרויקט/מחקר/יצירת עבודה חדשה – 30%
התאמת האמן.ית למבנה הרזידנסי (נכונות לעבודה בשיתוף פעולה עם הקהילה, עבודה מוצעת וכו’) – 20%
מועד אחרון להגשה: 4.7.2021
אנא העבירו חומרים למייל: barburinfo@gmail.com
נא לציין בכותרת המייל שם מלא+תכנית רזידנסי ‘מזרח ומערב’

New Exhibition Opening

19-06-2021

Monday 21/06 19:00

Group Exhibition of the 2d Year Sculpture Studio

Led by Peter Maltz

Two New Exhibition Openings

01-06-2021

Thursday 03/06 20:00

Drainage basin

Exhibition by

Carolina Lehan and Oded Yones


Curator:

Abraham Kritzman

The exhibition is a part of a project “Half Moon”: 2 solo exhibitions for young artists (up to two years since the graduation).

קרולינה להן ועודד יונס יצרו תערוכה זוגית המכילה עבודות אישיות וכן עבודות משותפות בתוך מיצב פיסולי שאותו הם בנו יחד. במהלך שנה וחצי הם יצרו גוף עבודות רחב היקף המכיל ציורי שמן, רישומי פחם ועיפרון, פסלים ותבליטי גבס ועץ. בעבודותיהם הדימויים המיתיים מוכנסים לתוך סביבה פיזית ששואלת בבנייתה משפת המחנאות והצופים אלמנטים כגון סנדות, רפסודות, חיבורי עץ וחבל.
שני האמנים חולקים סטודיו במושב רשפון ושיתפו פעולה בעבר בתערוכות קבוצתיות וזוגיות. במהלך התקופה בה עבדו על התערוכה יצאו השניים לטבע לתקופות של מחנאות בהן הם אספו חומרים ויזואליים ורעיוניים וגיבשו את השפה הפיסולית שאותה הם מבקשים להביא אל תוך התערוכה.
בגיאוגרפיה אגן היקוות או ניקוז של נהר מוגדר ככל האזור שממנו מים מנוקזים וזורמים אל הנהר.
השימוש במושג על ידי עודד וקרולינה מבקש להכריז על מרחב היצירה שלהם כמרחב היקוות. המטאפורה היא כפולה – גם ביחס לעבודה במרחב הסטודיו המשותף שלהם וגם ביחס לטרנספורמציה שכל אחד מהם עובר בתנועה בין האחד אל האחר.
עבורם זוהי תנועה אל ערוץ משותף אשר בעולמם הופך להיות מרחב פיסולי של דימויים ואירועים שתחילתו במרחקים ומרכזו בתערוכה.
המיצג המשותף עבורם הוא כמו הנהר באזורי מחנאות – הוא המרכז השוקק, מקור החיים והחוויות, הוא מרחב של שהייה אך בו בזמן הוא גם מרחב לימינלי, החורג מן היומיום ומהחיים ומאפש למשתתפים בו לשהות במצב שונה, במצב של חוויות והתרחשויות שעבורם, בתוך חייהם עצמם הן מיתיות.

Lingua Franca

Video exhibition by

Nadia Perlov, Shelly Nadashi, Or Ariely and Rona Yefman


Curators:

Camea Smith and Danielle Kaganov

המקבץ מציג עבודות של ארבעה אמנים ישראלים בני דורות שונים הפועלים בישראל ומחוצה לה. האמנים מציבים במרכז סרטיהם דמויות המבליטות את זהותם המקומית ונוגעים בנושאים כגון יחסי כוחות בין מרכז ופריפריה, קצרים בתקשורת, תשוקות ויצרים בלתי ממומשים.
כותרת התערוכה, לינגואה פרנקה,* מתייחסת לכינוי הניתן לשפה המאפשרת תקשורת בין שני אנשים שאינם חולקים את אותה שפת אם. התיווך שנעשה באמצעות שפה שלישית, בלתי תלויה ואובייקטיבית, מציע לגשר על פערי תרבות ולאום. לינגואה פרנקה, שהיא לרוב שפת התרבות השלטת, מהווה לכאורה תו תקן אוניברסלי. אלא שהעבודות במקבץ זה מראות כיצד ההבטחה לנייטרליות אינה מתממשת ומבליטות את שיבושי השפה שכרוכים בניסיון להגיע לעמק השווה. האמנים נוקטים באסטרטגיות של המחזה, פנטזיה והתחפשות בכדי למתוח ביקורת על ישראל ועל התרבות הזרה שבה הם מנסים להכות שורש.
בסרטו של אור אריאלי, ״שלט החוצות״ (2019), הצופים נלקחים למסע פנטסטי בין ירושלים לבוסניה, במסגרתו דוגמנית אלמונית המופיעה בכרזת חוצות שולחת את האמן למשימות שונות. במרכז העבודה של שלי נדשי ״כמו כיס נסתר״ (2014), מתקיים דיאלוג בין שתי נשים על מאוייה הפטישיסטיים של הבורגנות האירופית, בעת שהאחת מעסה את האחרת. בסרט ״ז׳ארדן ז׳אדור״ (2020), נדיה פרלוב יוצרת בחצר ביתה סט של גינה מלאכותית המשמש כתפאורה להמחזה חתרנית שדנה ביחסים הסבוכים שבין אדם, טבע ותרבות. ״שני דגלים״ (2004-06), הוא סרט מוקדם של רונה יפמן, פורטרט פרוע של העיר תל אביב, שבה מתרחשים קרבות פשע אלימים בהובלת דמויות אקסצנטריות וגרוטסקיות שעוצבו ברוח המיתוסים הציוניים.

* לינגואה פרנקה הוא מונח שפירושו שפה משותפת. לינגואה פרנקה משמשת לתקשורת בין אנשים שאינם דוברים את אותה שפה, בעיקר לצורך מסחר בינלאומי, דיפלומטיה או מפגשים בין תרבויות שונות. כיום, הלינגואה פרנקה הרווחת ברוב העולם היא השפה האנגלית.

New Exhibition Opening: Where There Is No Piano

10-05-2021

Thursday 13/05 20:00

Where There Is No Piano

Solo exhibition by

Uri Duvdevani


Curator:

Abraham Kritzman

The exhibition is a part of a project “Half Moon”: 2 solo exhibitions for young artists (up to two years since the graduation).

התערוכה באין פסנתר של אוּרי דובדבני היא מיצב המשלב עבודות סאונד, ציור, פיסול ועבודת וידאו דאנס.
במרכז התערוכה עומדים פסנתרי הרחוב שהוצבו בשנים האחרונות במספר מוקדים במרחב הציבורי בירושלים.
בעיני אורי דובדבני הפסנתרים האלה משקפים את המפגש הפורה בין פנטזיה למציאות. הפסנתרים הם למעשה יציקות בטון בצורת פסנתר שמותקן בהם מגבר שצליליו מדמים פסנתר קלאסי. אלו הם יצורי כלאיים אשר יצאו ״מתורבתים״ מן הבתים ומאולמות הפאר אל היומיום השאון של ירושלים ומוקמו ליד העירייה, בתלפיות, בתחנה המרכזית וסמוך לחומות של העיר העתיקה. במרחבים אלה “חוזרת” החיה אל ה״פרא״ ונאלצת להתגונן בדרכים שונות, שייכת-לא שייכת לאותו מרחב פרוץ. לעתים הפסנתר נתקל בחיבה מצד הסובבים אותו, לעתים באדישות ולעתים באלימות וכוח. כך נראה שמחד, הוצאתם אל המרחב הציבורי מאפשר חיבור בין בני-אדם באשר הם, התקהלות סביב התרחשות אמנותית והזדמנות להפגין ידע וכישרון ומאידך נראה שיש בו גם ניחוח אירוני ומכאיב אודות החלום ושברו – באופן בו סמל התרבות העדין מתרסק אל קרקע המציאות.
מתוך מחשבות אלה, עושה אורי שימוש בדימוי הפסנתר כדי לגשת לשאלות מגוונות ביחס למונחים כמו “תרבות” ו”פרא”, הופעתם במרחבים שונים בחייו האישיים, במרחב הירושלמי שבו חי ובשפה שהוא מדבר ושומע.
כמי שלא יודע לנגן על פסנתר, שואל אורי את השאלה – ״מהי ידיעה ומה מקומה בהקשר של אמנות ותרבות?״ והופך אותה לתמה המרכזית אשר סביבה סובבת התערוכה. בעבודותיו אורי מצייר את הפסנתר, כותב עליו, מחפש אותו ורוקד אותו, בתקווה שכל אלה יהפכו אותו למי ״שיודע פסנתר״.

New Exhibition Opening: “I hate it, where’s the after party”

06-05-2021

Friday 07/05 20:00

I hate it, where’s the after party

Exhibiting

Alicia Kamien
Amos Peled
Araya Perez
Ariel Sandel
Asif Kauffman
Guy Benamou
Hadar Kleiman
Nevo Revivo
Oren Yehoshhua
Shahar Mizrahi
Shaul Dahan
Tom Segev
Yair Deviri
Yoav Schutzer

Video screening curated by video studio, Fine Art department Bezalel tutored by Alona Friedberg:

Dana Gazit
Ella Mendelblat
Etti Davidov Marland
Michaela Katsevich
Romi Ben Yosef
Sagi Kuzi
Shiri Furst
Sergei Kadochnikov
Tevel Gilad
Yoel Peled

Amir Bolzman Live

An Anti group exhibition established facing the post-pandemic era and resolution of the aftermath.
In the center of all shown works stands the elephant of expectations, facing the wall.
What other curatorial spaces try to subvert as ground rules, we push to the grotesque, striving for its dissolution.
The show is its own opening and closing event. There is no time in between to pretend that it’s a mirror in the face of a young art scene.
We try to dismantle existing art cliques by building another one that will replace the former.
Doomed like the post-liberal quest for authority structure, but this time we are facing the pure dictatorship of art.
This show needs to fail due to its ideological base, it destroys its purpose by mere existence.
This art happening, deprived of its essence, remains in the gallery space, orphaned from the spectators’ sight.
The ridiculous cacophony of this show lies in its surrounding noise; creating a worthless echo chamber, awaiting to evaporate into nothingness.
Curatorial work seeks relevancy and context by forming the artist as the subject,
which means the artists in their human aspect are more real than their body of work.
This art show has no theme and exists in the context of itself.
No one is selling. Thus we set the ground for pure collaboration, expressed through horizontal distribution of power, in which artists can scale their influence.
Once the strive for compiling through so-called concept is nullified, curatorial action changes its nature.
The transcendental process of art could only be fully experienced once detached from the world of appearances and grasps the realm of the Real.
CV culture. Social media, performing a role previously manned by establishments, offers the false premise of a liberal utopia where success is decentralized.
We hijack existing establishments, sneaking through the Overton window with no compromise on our agenda, which does not exist.
We depreciate the value of establishment recognition, spreading it stochastically through pure opportunism. A model which would theoretically lead to inflation in the economy of fame.
In our culture of promises, the object no longer matters, only its contagionability across media.
This Sisyphean role of revolutionary acts, devoided of a solution, is destined to forever fetishize change at all costs. So does this text function in the maintenance of
existing status-queues through an infinite loop of self-reference.
Auto-generated by CuratorialDegenerateTextGAN