ביום חמישיי 01.09 נפתחה בברבור תערוכתו של אמנון בן-עמי.

אלים וטוב לב
הדבר הראשון שלכד את תשומת לבי כשנכנסנו לסטודיו של אמנון היה פרצוף (אני מעדיף “פרצוף” ולא “פנים” או “דיוקן”) מצוייר על חלקו התחתון של סיר לילה חד פעמי. בהמשך אמנון יקרא לו “דון קיחוטה”. עיניים אדומות, יוקדות ושפם שחור. אמרתי לו שהפרצוף מזכיר לי את אבא שלי.
סיר הלילה החד פעמי דומה בצורתו לכובע. הציור מחדד את היות הסיר כובע ולא סיר שכן כרגע יש פרצוף שמאד קרוב אליו. עליו.
פרצוף תחת?
אלים וטוב לב
אמנון, בין היתר, חוקר ומצייר דימויים ביולוגים. לא מצליח להשתחרר מהעיסוק בגוף. פנימי וחיצוני. חייב לכתוב גם כשהוא מצייר. הציור, הדיבור והכתיבה מתכנסים למקום אחד – פעולת הכתיבה.
פעולה אחת ונחרצת מאפיינת את העשייה והתוצאה.
פעולה אחת גוררת דימוי אחד.
האחד?
לפנינו נפרסים ושט, שרירי פנים, מיתרי קול, עמודי שידרה. הניתוח מתבצע על המצע הציורי, על החומר ולפעמים אף פוצע אותו. נדמה כי גם על האובייקטים עובר סוג של ניתוח. האובייקט המקורי שומר על חומריותו וריחו אך מאבד את מעמדו וייעודו ומאמץ לו אחרים.
“ניתוח” הוא מילת המפתח שאני חייב להשתמש בה כשאני מסתכל על העבודות. משתמשים במילה זו כדי לתאר חיתוך כירורגי כלשהו וכמו כן ניתן להשתמש בה כדי לתאר חקירה של טקסט או יצירה. אמנון מבצע את שתי הפעולות בו זמנית.
אם היה רק אלים או רק טוב לב אז היה משעמם וצפוי רק שילוב של שתי התכונות במקביל תעניק לו את האפיל הדרוש.

אבי סבח