החודש מוצגת ב"ברבור" תערוכה משותפת של שחר סיוון ויותם קופברגר, זוג אמנים מחיפה אשר חולקים סדנאות עבודה ב"פירמידה" – סדנאות האמנים של העיר. לקראת התערוכה ב"ברבור" שחר ויותם הביאו איתם 3 מכוניות מלאות בציוד, חומרים ועבודות מהסטודיו שלהם בחיפה והפכו את חלל התצוגה של ברבור לסטודיו בו הם עבדו וגרו במשך שבוע וחצי. התערוכה המוצגת היא פרי העבודה האינטנסיבית שלהם במקום והמפגש שלהם עם ברבור ועם השכונה.

תהליך העבודה של שחר ויותם שואב ממקורות שונים ומגוונים. ישנם ציורים, עבודות פיסול ועבודה בחלל אך בכולם ניכרת הגישה המיוחדת שלהם שמורכבת מאיסוף, יצירה חופשית והרבה חוש הומור. מרבית החומרים בחלל מכילים אלמנט של אובייקט מצוי – רדי-מייד שעבר מניפולציה והוכנס לקונטקסט הפרטי של שחר ויותם. כך ישנם ציורים שעשויים מפוסטרים של תחנות אוטובוס, הגדלות של תמונות שנמצאו בשוק הפשפשים בחיפה וציורים על פנלים של דיקט וחתיכות ריהוט משומשות. במקביל ישנם גם חפצים ישנים שמוצגים כמות שהם בוויטרינה ועל מדפים אשר המבקר חופשי לעיין בהם ואף רשאי לקחת חלק מהם הביתה תמורת סכום סמלי. התערוכה אינה נראית כמו תערוכת אמנות במובן הקונבנציונאלי. בחלקה הראשון של העבודה החלל תפקד כסטודיו והדבר משפיע על התוצאה הסופית, כמו כן יש פינת ישיבה והפסלים מתפקדים גם כרהיטים. נראה שהמטרה של שחר ויותם היא לטשטש את הגבול בין חלל התצוגה הסטרילי לבין תהליך העבודה והתוצאה מאוד מעניינת. תהליך העבודה שלהם הוא היפוך של תהליך הפיסול הקלאסי, שהוא תהליך של גריעה. בפיסול קלאסי לוקחים גוש של חומר גלם וגורעים ממנו עד לקבלת הצורה הסופית. מורידים ממנו את המיותר ומוציאים מתוכו את הפסל. שחר ויותם אוספים דברים, מצרפים אליהם חלקים, משנים אותם, מצרפים אליהם משהו נוסף ולאט לאט יוצרים סוג של סביבה שבה לא ברור מה יותר חשוב ומה פחות חשוב. יש רק תהליך של הוספה כאילו אין גריעה ואין משהו שהוא לא חשוב ובגלל שהמאמץ שלהם הוא לשמור על המצב הפתוח הזה ממש עד לרגע התצוגה של הדברים ואף מעבר לכך אנו מקבלים תערוכה שהיא שואפת להיות בו זמנית גם סדרת עבודות אבל גם ייצוג נאמן של העולם שמהן העבודות מגיעות, של סביבת העבודה ושל ההשפעות. שמה של התערוכה "מיקרוקוסמוס" ובאמת זה מה ששחר ויותם מנסים לייצר. עולם ממוזער שפועל על פי חוקים משלו ולכן כל חלק בו מקבל בנוסף למשקל הסגולי שלו עצמו עוד הקרנה של משמעויות מהחפצים הסובבים אותו. זוהי תערוכה נדיבה כיוון שהיא אינה מתביישת לחשוף את המנגנון שלה ואת ההשפעות שלה, נהפכו, היא מדגישה אותם. בין החפצים והדימויים שמופיעים ישנן פרסומות עכשוויות, מציאות משוק הפשפשים, דימויים מהעיתונות – הגדלה של תצלום הפינוי מעמונה, צעצועים וכו' לצד ציורים ופסלים. שחר ויותם כאילו אומרים: "זה אנחנו וזה העולם שלנו" והמבקר חווה תחושה מעניינת כאשר הוא נתקל בדימוי שהוא חלק מהעולם העכשווי שלו בקונטקסט של המיקרוקוסמוס הזה. יש בתערוכה עירוב של זמנים כאשר הטון הכללי הוא של העבר הקרוב, כמו חנות יד-שנייה, עבר רחוק מאוד בדמותן של שורת מומיות המוצגות יחדיו ושל ההווה המיידי בצורה של דימויים מהעיתון ומהרחוב. מעניין לראות את החיבורים בין תקופות הזמן השונות והתוצאה.

מצב התצוגה הנורמאלי של אובייקט אמנותי הוא מחוץ להקשר שלו על קירות לבנים בחלל שהוא סוג של חלל מארח ללא היסטוריה משל עצמו. קשה ליצור חפץ או ציור שמצליח למלא את הוואקום הזה שהוא חלל הגלריה או המוזיאון. שחר ויותם שואלים אם זה בכלל מעניין כי הרי כמה משמעות כבר אפשר לצקת לחפץ הבודד. אם נכנס לסלון של מישהו זר ונפעיל לרגע את החושים שלנו ונתבונן בסביבה שבה אנו נמצאים כמות המידע שנקבל היא עצומה – לגבי אותו אדם, לגבי הרקע שלו, לגבי האהבות שלו. כך שחר ויותם פועלים. הם מעדיפים לעבוד ללא צנזורה עצמית, בלי לחשוף רק הצד הכי מעובד שלהם. בלי לעבד ולזקק עד שכל המשמעות נעלמת בדרך. במקום הם פשוט מראים לנו את הדברים, בנדיבות ואינם כופים את עצמם על הצופה. לכן המאמץ צריך לבוא מצד המתבונן ומי שלוקח את הזמן ומסתכל, או מעיין או מחטט עלול למצוא כמה דברים מעניינים ומרגשים.

ינאי סגל