חמישי 13/05 20:00

אגן היקוות

תערוכה של

קרולינה להן ועודד יונס


אוצר:

אברהם קריצמן

התערוכה במסגרת הפרויקט ״חצי ירח״:
2 תערוכות יחיד לאמנים עד שנתיים מסיום הלימודים.

קרולינה להן ועודד יונס יצרו תערוכה זוגית המכילה עבודות אישיות וכן עבודות משותפות בתוך מיצב פיסולי שאותו הם בנו יחד. במהלך שנה וחצי הם יצרו גוף עבודות רחב היקף המכיל ציורי שמן, רישומי פחם ועיפרון, פסלים ותבליטי גבס ועץ. בעבודותיהם הדימויים המיתיים מוכנסים לתוך סביבה פיזית ששואלת בבנייתה משפת המחנאות והצופים אלמנטים כגון סנדות, רפסודות, חיבורי עץ וחבל.
שני האמנים חולקים סטודיו במושב רשפון ושיתפו פעולה בעבר בתערוכות קבוצתיות וזוגיות. במהלך התקופה בה עבדו על התערוכה יצאו השניים לטבע לתקופות של מחנאות בהן הם אספו חומרים ויזואליים ורעיוניים וגיבשו את השפה הפיסולית שאותה הם מבקשים להביא אל תוך התערוכה.
בגיאוגרפיה אגן היקוות או ניקוז של נהר מוגדר ככל האזור שממנו מים מנוקזים וזורמים אל הנהר.
השימוש במושג על ידי עודד וקרולינה מבקש להכריז על מרחב היצירה שלהם כמרחב היקוות. המטאפורה היא כפולה – גם ביחס לעבודה במרחב הסטודיו המשותף שלהם וגם ביחס לטרנספורמציה שכל אחד מהם עובר בתנועה בין האחד אל האחר.
עבורם זוהי תנועה אל ערוץ משותף אשר בעולמם הופך להיות מרחב פיסולי של דימויים ואירועים שתחילתו במרחקים ומרכזו בתערוכה.
המיצג המשותף עבורם הוא כמו הנהר באזורי מחנאות – הוא המרכז השוקק, מקור החיים והחוויות, הוא מרחב של שהייה אך בו בזמן הוא גם מרחב לימינלי, החורג מן היומיום ומהחיים ומאפש למשתתפים בו לשהות במצב שונה, במצב של חוויות והתרחשויות שעבורם, בתוך חייהם עצמם הן מיתיות.

לינגואה פרנקה

תערוכת וידאו קבוצתית

נדיה פרלוב, שלי נדשי, אור אריאלי ורונה יפמן


אוצרות:

קמיע סמית ודניאל קגנוב

המקבץ מציג עבודות של ארבעה אמנים ישראלים בני דורות שונים הפועלים בישראל ומחוצה לה. האמנים מציבים במרכז סרטיהם דמויות המבליטות את זהותם המקומית ונוגעים בנושאים כגון יחסי כוחות בין מרכז ופריפריה, קצרים בתקשורת, תשוקות ויצרים בלתי ממומשים.
כותרת התערוכה, לינגואה פרנקה,* מתייחסת לכינוי הניתן לשפה המאפשרת תקשורת בין שני אנשים שאינם חולקים את אותה שפת אם. התיווך שנעשה באמצעות שפה שלישית, בלתי תלויה ואובייקטיבית, מציע לגשר על פערי תרבות ולאום. לינגואה פרנקה, שהיא לרוב שפת התרבות השלטת, מהווה לכאורה תו תקן אוניברסלי. אלא שהעבודות במקבץ זה מראות כיצד ההבטחה לנייטרליות אינה מתממשת ומבליטות את שיבושי השפה שכרוכים בניסיון להגיע לעמק השווה. האמנים נוקטים באסטרטגיות של המחזה, פנטזיה והתחפשות בכדי למתוח ביקורת על ישראל ועל התרבות הזרה שבה הם מנסים להכות שורש.
בסרטו של אור אריאלי, ״שלט החוצות״ (2019), הצופים נלקחים למסע פנטסטי בין ירושלים לבוסניה, במסגרתו דוגמנית אלמונית המופיעה בכרזת חוצות שולחת את האמן למשימות שונות. במרכז העבודה של שלי נדשי ״כמו כיס נסתר״ (2014), מתקיים דיאלוג בין שתי נשים על מאוייה הפטישיסטיים של הבורגנות האירופית, בעת שהאחת מעסה את האחרת. בסרט ״ז׳ארדן ז׳אדור״ (2020), נדיה פרלוב יוצרת בחצר ביתה סט של גינה מלאכותית המשמש כתפאורה להמחזה חתרנית שדנה ביחסים הסבוכים שבין אדם, טבע ותרבות. ״שני דגלים״ (2004-06), הוא סרט מוקדם של רונה יפמן, פורטרט פרוע של העיר תל אביב, שבה מתרחשים קרבות פשע אלימים בהובלת דמויות אקסצנטריות וגרוטסקיות שעוצבו ברוח המיתוסים הציוניים.

* לינגואה פרנקה הוא מונח שפירושו שפה משותפת. לינגואה פרנקה משמשת לתקשורת בין אנשים שאינם דוברים את אותה שפה, בעיקר לצורך מסחר בינלאומי, דיפלומטיה או מפגשים בין תרבויות שונות. כיום, הלינגואה פרנקה הרווחת ברוב העולם היא השפה האנגלית.